גמרא
פירוש
חוּמְרֵי פְּתַכְיָיתָא אֲתַאי הָהִיא אִיתְּתָא אֲמַרָה לֵיהּ הַב לִי חַד שׂוֹכָא אֲמַר לַהּ אִי יָהֲבִינָא לִיךְ מִיקַּדְּשַׁתְּ לִי אֲמַרָה לֵיהּ הַבָה מֵיהֲבָה אָמַר רַב חָמָא אכֹּל הַבָה מֵיהֲבָה לָאו כְּלוּם הוּא.
הָהוּא גַּבְרָא דַּהֲוָה קָא שָׁתֵי חַמְרָא בְּחָנוּתָא אֲתַאי הָהִיא אִיתְּתָא אֲמַרָה לֵיהּ הַב לִי חַד כָּסָא אֲמַר לַהּ אִי יָהֵיבְנָא לִיךְ מִיקַּדְּשַׁתְּ לִי אֲמַרָה לֵיהּ אַשְׁקוֹיֵי אַשְׁקְיַין אָמַר רַב חָמָא בכֹּל אַשְׁקוֹיֵי אַשְׁקְיַין לָאו כְּלוּם הוּא.
הָהוּא גַּבְרָא דַּהֲוָה קָא שָׁדֵי תַּמְרֵי מִדִּקְלָא אֲתַאי הָהִיא אִיתְּתָא כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
כל אשקיין אשקויי לאו כלום הוא – הנך ג׳ עובדי איצטריך ליה לאתויי לאשמועי׳ דבשום דבר אין מועיל לו במידי דאכילה ושתיה ולא בשור מילי.
והלכתא שיראי לא צריכי שומא – מדקדק ר״ת אמאי איצטריך לפסוק כרבה לגבי דרב יוסף דהא בבבא בתרא פסקי׳ הלכה כרבה לבר משדה ענין ומחצה אעפ״י שיש מפרשים דהיינו דוקא בבבא בתרא ע״כ בכולי תלמודא והלכתא כרבה) כדמוכח בפי׳ מי שאחזו דקאמר ותסברא דרבה כרשב״ג והא קי״ל הלכתא כרבה ובהא קי״ל דאין הלכה כרשב״ג ומההיא דב״ב הוא דקי״ל הכי מדלא קאמר בהא כדקאמ׳ על רשב״ג ועוד ק׳ אמאי לא קאמר הכא והלכתא כרבה כדאמר הלכתא כר׳ אלעזר והלכתא כרבא אמר רב נחמן צ״כ נר׳ לר״ת דדוקא שיראי הוא דלא צריכי שומא לפי ששומתן ידוע קצת ואין רגילים לטעות בו כ״כ אבל שאר דברים כגון אבנים טובות ומרגליות אין בקיאין בשומתן ולפעמים שטועים בהם הרבה צריכים שומא משום דיא סמכה דעתה, לכך נהגו העולם לקדש אשה בטבעת שאין בה אבן והא דאמרי׳ לקמן בפ״ב כגון שהוסיף לה נופך משלו י״ל כגון ששמו אותו א״ג נופך הוי כמו שיראי ששומתו ידוע קצת וההיא גברא דקדיש באבנא דכוחלא לקמן והיה רב חסדא משער אי אית בה שוה פרוטה האי אבנא דכוחלא לא הוי כשאר אבנים טובות אלא כשאר אבני שיש כדאשכחן בריש ב״ב בהורדוס במאי בנייה לבית המקדש באבני שישא מרמרא וכוחלא ומיהו לא ברירה לי האי כעמא מה שנהגו העולם להסיר האבן מן הטבעת דהא אמרי׳ דבכל דהו כ״ע לא פליגי דאין דרך לתת שומא לטבעת כמה היא שוה וי״מ משום הכי איצטריך לפסוק הלכה כרבה משום דרב יוסף הביא כמה ראיות לדבריו והא דלא קאמר והלכתא) כרבה דלא תימא היינו כרבה דאיכא דאמרי דבכל דהו לא צריכי שומא אבל אמר חמשים ושוו חמשים צריכים שומא לפי׳ הוצרך לפסוק דבכל ענין לא צריכי שומא:
כתב על הנייר או על החרס – מפרש ר״ת דהך בריית׳ אתיא כמ״ד עידי מסירה כרתי דלר״מ דאמר עידי התימה כרתי בעי׳ שיהו העדים חותמים בשטר כדמוכח לקמן בפ״ב ועדים שעל החרס ועל הנייר כמאן דליתנהו דמי כיון שיכול להזדייף כדאמרי׳ בפ״ב דכתובות האי מאן דבעי לאחוויי חתימת ידיה בבי דינא לכתוב חתימת ידיה אחספא או ארישא דמגילתא ותנן בפ״ב דגיטין אין כותבין לא על הנייר ולא על הדפתרא וחכמים מכשירים ואמרי׳ מאן חכמים ר׳ אלעזר ש״מ דלר״מ לא מהני כתב שיכול להזדייף וכדאמרינן בפ״ב דכתובות:
אעפ״י שאין בו ש״פ – דאם היה בו ש״פ היתה יכולה להתקדש בלא כח השטר: והא לא דמי האי שטרא לשטר זביני – וכיון דהאב מקנה את בתו לבעל כמו מוכר שמקנה שדהו ללוקח ראוי הוא שיהא שטר זה כשטר מכר, תימא אמאי לא פריך מגט דהויה ילפינן ליה מיציאה והתם המקנה כותבו וי״ל דלא ניח׳ ליה להקשות מגט דבצד אחר דמי שפיר לגט דמה גט הבעל כותבו ואף ה״נ הבעל כותבו: התם כתיב ומכר במוכר תלה רחמנא – וע״כ במוכר בשטר מיירי דאלו במוכר בכסף בקונה תליא מילתא שע״י הכסף שהוא נותן הוא קונה השדה:
הכא כתיב כי יקח בבעל תלי מלתא – תי׳ מאי מייתי ראייה מכי יקח לקדושי שטר דההוא איירי בקידושי כסף וקניית כסף ודאי בלוקח תלה רחמנא וי״ל דמשמע ליה לאשויי כל קיחות להדדי דמויצאה והיתה ילפינן דקידושי שטר איתנהו בכלל כי יקח הילכך כולהו בלוקח תלהו רחמנא: התם נמי כתיב שדות בכסף יקנו – תי׳ מאי פריך מקנין כסף דודאי בלוקח תליא מילתא כדפרישית וי״ל דאסיפי׳ דקרא קא סמיך דכתי׳ וכתוב בספר וחתום ומשמע דאפי כתיבת שטר תליא בקונה, ומשני קרי ביה יקנו כלומר אסיפיה דקרא קרי יקנו אבל ריש׳ דקרא איירי כפשטיה כנ״ל סוגיא זו: הלכתא נינהו – תי׳ א״כ למה לן בריש פירקי׳ ויצאה והיתה שהאשה נקנית בשטר וי״ל דשטר מכר לחוד הוי הלכתא אבל שטר קידושין נפיק מכי יקח דהבעל כותבו אע״ג דקאמר נינהו לשון רבים לאו אתרוויהו קאי כה״ג אשכחן בריש פ׳ בנות כותיים דקאמר הלכתא נינהו ולא קאי אלא אחד: מדעתו והוא שלא בגרה – הא דלא עריב להו ולימא או מדעתה והוא שבגרה משום דבלא בגרה שייך לשון בתך ובבגרה שייך לשון הרי את:מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות) הבנויה על תשתית דיקטה (CC BY-NC 4.0)
אעפ״י שאין בו ש״פ – דאם היה בו ש״פ היתה יכולה להתקדש בלא כח השטר: והא לא דמי האי שטרא לשטר זביני – וכיון דהאב מקנה את בתו לבעל כמו מוכר שמקנה שדהו ללוקח ראוי הוא שיהא שטר זה כשטר מכר, תימא אמאי לא פריך מגט דהויה ילפינן ליה מיציאה והתם המקנה כותבו וי״ל דלא ניח׳ ליה להקשות מגט דבצד אחר דמי שפיר לגט דמה גט הבעל כותבו ואף ה״נ הבעל כותבו: התם כתיב ומכר במוכר תלה רחמנא – וע״כ במוכר בשטר מיירי דאלו במוכר בכסף בקונה תליא מילתא שע״י הכסף שהוא נותן הוא קונה השדה:
הכא כתיב כי יקח בבעל תלי מלתא – תי׳ מאי מייתי ראייה מכי יקח לקדושי שטר דההוא איירי בקידושי כסף וקניית כסף ודאי בלוקח תלה רחמנא וי״ל דמשמע ליה לאשויי כל קיחות להדדי דמויצאה והיתה ילפינן דקידושי שטר איתנהו בכלל כי יקח הילכך כולהו בלוקח תלהו רחמנא: התם נמי כתיב שדות בכסף יקנו – תי׳ מאי פריך מקנין כסף דודאי בלוקח תליא מילתא כדפרישית וי״ל דאסיפי׳ דקרא קא סמיך דכתי׳ וכתוב בספר וחתום ומשמע דאפי כתיבת שטר תליא בקונה, ומשני קרי ביה יקנו כלומר אסיפיה דקרא קרי יקנו אבל ריש׳ דקרא איירי כפשטיה כנ״ל סוגיא זו: הלכתא נינהו – תי׳ א״כ למה לן בריש פירקי׳ ויצאה והיתה שהאשה נקנית בשטר וי״ל דשטר מכר לחוד הוי הלכתא אבל שטר קידושין נפיק מכי יקח דהבעל כותבו אע״ג דקאמר נינהו לשון רבים לאו אתרוויהו קאי כה״ג אשכחן בריש פ׳ בנות כותיים דקאמר הלכתא נינהו ולא קאי אלא אחד: מדעתו והוא שלא בגרה – הא דלא עריב להו ולימא או מדעתה והוא שבגרה משום דבלא בגרה שייך לשון בתך ובבגרה שייך לשון הרי את:מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות) הבנויה על תשתית דיקטה (CC BY-NC 4.0)
הערות
הערות
Gemara
Peirush